משכיל לדוד, בראשית כ״ח:י״א

1 ויפגע כמו ופגע וכו׳ דק״ל דל׳ פגיעה משמע דלא שייך אלא באנשים ההולכים ופוגשים זה עם זה. לכך מתרץ דמצינו גם בב׳ מקומות שסמוכים זה לזה ל׳ פגיעה כמו ופגע ביריחו שר״ל הגבול פגע ביריחו והוא ל׳ מושאל ועניינו שהיה קרוב לו וכ״ש דשייך הכא שהאדם נתקרב אצל המקום. ומצינו ג״כ הכתוב שאומר חסד ואמת נפגשו והוא ע״ד ההשאלה והרא״ם כתב שפי׳ ופגע ביריחו מל׳ חנייה ולא מל׳ פגישה ע״כ ולא ידענא מאן פסק ליה להרב לפ׳ דהתם הוא ל׳ חנייה דהא אי לא שייך במקומות ל׳ פגישה ה״ה וכ״ש נמי הוא דלא שייך ל׳ חנייה. ומ״ש ורבותינו פירשו וכו׳ למדנו שתיקן וכו׳ אין להקשות מנ״ל זו דילמא תפלה זו היא תפלת המנחה שכבר תיקנה יצחק שזמנה לפנות ערב קודם הערב שמש דה״נ אכתי לא עאל שמשא דבתר הכי כתיב כי בא השמש ומהיכן למדו שתיקן תפלת ערבית אין זו קושיא דאם איתא דבתפלת המנח׳ איירי מאי אתא לאשמועי׳ באמרו ויפגע וכו׳ פשיטא דמקמי הכי נמי כל יומא הוה צלי לה דהא כבר תיקנה יצחק אביו ומה בא ללמדנו באמרו ויפגע א״ו קמ״ל דהשתא הוא דצלי תפלה מחודשת דהיינו ערבית ואפשר דלפי שהיה בדרך עכשיו דכל הדרכים בחזקת סכנה ועוד שהיה מתיירא מעשו והיה צריך שמירה יתירה בפרט בלילה דמסוכנת מן המזיקין לכך הוסיף עכשיו תפלה אחרת למבעי רחמי ומה שהתפלל אותה קודם הערב שמש כבר כתבו התוס׳ בפ׳ תפלת השחר דהיינו כר״י דאמר מפלג המנחה ע״ש. אך ק׳ דמשמע שיעקב היה הראשון שהתפלל ערבית וכן יצחק היה הראשון שהתפלל מנחה והרי אמור רבנן שאברהם אבינו קיים הכל אפי׳ עירובי תבשילין וכל מידי אפי׳ דרבנן והיכי אפשר שלא התפלל מנחה וערבית שגם הם לפחות מצות דרבנן. וי״ל דאברהם נמי הוה מצלי להו ומיהו לא היה מתפלל מנחה וערבית אלא בתורת נדבה ואתא יצחק וקבע מנחה בתורת חובה ויעקב קבע לתפלת ערבית ואפי׳ למ״ד תפלת ערבית רשות מ״מ קבע יעקב דמאן דמצלי זימנא חדא תהוי קבועה בחובה. ועוד שהרי כתבו התו׳ בפ׳ הנז׳ דאפי׳ למ״ד רשות לאו דוקא אלא כלו׳ לגבי מצוה אחרת אבל לחנם אסור לבטלה. והשתא דאתאן להכי מצי למימר דה״ט שלא התפלל יעקב ערבית עד אותו זמן משום דעד האידנא היה לעולם יושב אהלים ותורתו אומנותו והיה פטור מתפלת ערבית שהיא רשות אבל השתא שהיה יחידי בדרך שלא היה יכול לעסוק בדבר הלכה בעומק שלא תרגז עליו הדרך ולכך באותה שעה התפלל ת״ע דבחנם לא מבטלים לה וכדברי התו׳ דכתיבנא. וע״פ האמור לעיל א״ש הא דאמרי׳ ביומא צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי דמשמע בהדיא שאברהם נמי היה מתפלל מנחה וק׳ שהרי יצחק תיקנה והתו׳ שם בפ׳ תפלת השחר נדחקו לתרץ דהיינו אחר שתיקנה יצחק וע״פ דרכנו ניחא דלעולם אברהם נמי היה מתפלל אותה ומיהו היינו דוקא בתורת נדבה ומ״ש רש״י ושינה הכתוב ולא כתב ויתפלל וכו׳ קשה דמהו זה השינוי דכיון דפגיעה נמי הוא ל׳ תפלה כדחזי׳ בקרא שהוא ז״ל הביא לראיה א״כ אין כאן שינוי כלל דהיינו ויפגע היינו ויתפלל והיכי בעי למילף נמי שקפצה לו הארץ וכי היכי דלא דרשי׳ מידי גבי יצחק דכתיב לשוח ולא כתיב ויתפלל משום דהיינו שיחה היינו תפלה ה״נ לא שנא. ותו ק׳ באריכות לשונו של רש״י שאמר ושינה וכולי ולא כתב וכולי ובקיצור הול״ל ולא כתב ויתפלל ללמדך וכו׳. ונ״ל דה״פ משום דלעולם בכל מקום שמצינו ל׳ פגיעה הוא סמוך בבי״ת כמו בירמיהו ואתה אל תתפלל וכו׳ ואל תפגע בי. וגבי רות אל תפגעי בי. ובפ׳ חיי שרה נמי ופגעו לי בעפרון ועיין מ״ש רד״ק בישעיה מ״ז על פ׳ ולא אפגע אדם א״כ ע״כ הכא אי בעי׳ לפרושי ויפגע מל׳ תפלה צריכינן לפרש במקום בהקב״ה ששמו מקום לפי שהוא מקומו של עולם כדאמרו במדרש דא״כ הרי חסר בכתוב במי פגע שלא נמצא ל׳ פגיעה אלא בבי״ת סמוכה וזה שינוי בפ׳ לכנות שמו של הקדוש ברוך הוא מקום שלא נמצא לו דוגמ׳ במקר׳ והיינו דקאמר רש״י ושינה הכתוב שלא קאמר ויפגע בה׳ אלא במקום וכי תימא דבמקום ר״ל מקום ממש כלו׳ שבאותו מקום התפלל ולא הוצרך הכתוב לכתוב למי התפלל דפשיטא שלאל אחד התפלל א״כ הול״ל ויתפלל של׳ זה לא היה צריך לכתוב למי התפלל אבל לשון פגיעה לא נמצא אלא בסמיכות כדאמרן עוד דל׳ פגיעה שייך ג״כ באנשים כדחזי׳ מקראי דמייתי׳ לעיל וא״כ לא הול״ל להכתוב לכתוב סתם ויפגע דאין משמעותו מובן בפשיטו׳ שהיא בקשה לאלהים דדילמא בקשת איזה צורך מחד גברא כדכתי׳ ופגעו לי בעפרון ולא ידעינן מאי קאמר א״כ הול״ל ויתפלל שהוא ל׳ המובן בפשיטות א״ו דכתב הכי ללמד ג״כ מל׳ פגיעה ממש שקפצה לו הארץ והשתא ליכא למימר כוליה להכי הוא דאתא ומהיכן נלמוד שהתפלל די״ל דא״כ שלא בא ללמד אלא שנעקר הר המוריה ובא לקראתו כדלקמן שזוהי קפיצת הארץ הול״ל את המקום כדכתיב ויפגעו את משה ואת אהרן וכן רבים דהא לפום דרשה דקפיצה לא דמי לההי׳ דפגע ביריחו ופגע בדבשת ומאי במקום ש״מ תרתי. כל זה אני אומר לפי שיטת רש״י אבל בסנהדרין פ׳ חלק דף צ״ה אי׳ קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום ד״א אין פגיעה אלא תפלה וכו׳ ע״ש הרי בהדיא דפירושים שונים הם ומאן דדריש הכי לא דריש הכי ואמאי רש״י ז״ל מזכי שטרא לבי תרי וצ״ע:

2 כי בא השמש וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דעיקר כי בא השמש מיותר ולא הול״ל אלא וילן שם וממילא ידענא דלינה היא בלילה ושוב הרגיש דא״נ בעי למכתב הול״ל ויבא השמש תחלה כמספר הענין ולא כנותן טעם אלא מלמד וכולי:

3 וישם מראשותיו עשאן וכולי פירו׳ דק״ל דהול״ל וישימם כיון דרבים היו כדכתיב מאבני המקום דליכא למימר דר״ל אבן אחת מאבני המקום דא״כ הול״ל אבן מהמקום א״ו דרבי׳ הן וא״כ הול״ל וישימם דוישם משמע שימה א׳ לכלם וזה א״א באבנים רבות לכך פי׳ דכתב וישם כלפי מה שנעשו אח״כ אבן אחת ונמצא שאז לא היתה אלא שימה א׳ ולמה היה זה בשביל המריבה שהיתה ביניהן על מראשותיו. ומ״ש רש״י שיעקב עשאן כמין מרזב סביב לראשו ק׳ דאטו לא היה מתיירא שיבאו עליו החיות אלא לצד ראשו שלא הוצרך לשום אבנים אלא סביב לראשו הלא כל שאר גופו היה בסכנה. ונ״ל דידוע דמרזב הוא שם צנור קטן שיוצא מן המזחילה דהיינו צנור שסביב כל הגג ובסופו יוצא המרזב כנר׳ ממשנ׳ פ״ג דבב״ב וא״כ לא שייך שם מרזב עד שיהא שם המזחילה שממנה יוצא המרזב ובאמרך מרזב ממילא שיש שם גם מזחילה והכא נמי עשה כמו חומה גדולה ורחבה סביב סביב כל גופי דהיינו כדמות מזחילה וממנו יוצאה מחיצה קטנה וקצרה סביב ראשו דמות מרזב שיוצא מן המזחילה כזה. ולא הוצר׳ רש״י להזכיר בפי׳ אותן שסביב גופו דכבר רמזן באמרו מרזב דלא שייך מרזב אלא כשיש שם מזחיל׳ ומ״ש התחילו מריבו׳ היינו אותן שבמרזב עם אותן שבמזחילה שגם אותן שסביב גופו היו אומרים כל אחת עלי יניח וכו׳ כלו׳ אני רוצה שעלי כלו׳ בשבילי תבא מנוחה לצדיק על ראשו. כלו׳ לצד ראשו שהוא צד החשוב ויניח ל׳ מנוחה ולא ל׳ הנחה שהרי הוא לא הניח ראשו על שום אבן מיד עשאן הקדוש ב״ה אבן א׳:

4 וישכב במקום ההוא ל׳ מיעוט וכו׳ אין להקשות דכיון דאיכא מיעוטא נמעט כל ימיו דעד השתא לא שכיב אף כשהיה בבית אביו דא״כ לימא קרא וישכב עתה דבהכי הוה ממעטי׳ דעד עתה מעולם לא שכב לבו אבל השתא דכתיב במקום ההוא ע״כ לא בא למעט אלא מקום אחר בלבד וה״ק באותו מקום שכב הא במקום אחר לא שכב וכיון דלא בא למעט אלא מקום א׳ מסתבר׳ למעט בית עבר שהלך שם ללמוד דוקא ועוד שהוא המקום הסמוך למקום זה מסתבר דההוא הוא דאתא למעוטי הואיל וסתם ועוד דלפי״ז נמצא שבזה המעוט דבמקום ההוא רמיז קרא ישיבתו בבית עבר שלא נמצא בתורה במקום אחר ומוכרחים אנו לאומרו מכח החשבון כמ״ש רש״י בס״פ דלעיל. ומ״ש לא שכב ר״ל דיקא שינת קבע ופשוט. ועל זה שדרשו רבותינו שנטמן יעקב בבית עבר י״ד שנה צ״ל דעבר היה דר ג״כ בבאר שבע דהא קרא כתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה והיכי מצינו למימר לא כן הדבר אלא כשיצא מבאר שבע הלך לעירו של עבר הא ודאי ליתא והכי נמי מוכח מקראי דבפ׳ דלעיל על פ׳ ויתרוצצו הבנים שכשהיתה עוברת על פתחי שם ועבר וכו׳ וה״נ ביושב אהלים דרשו על שם ועבר שמכל זה מורה שדירתם בעיר שהיה דר יצחק והשתא א״ש לישנא דרבנן דאמור היה נטמן והול״ל שישב בבית עבר ומאי הטמנה זו ולפי האמור ניחא דהואיל והיה באותה העיר היה נטמן ולא נראה החוצה אל העין מפני עשו שהיה מבקש להמיתו: